<h1>תשובת הראב"ד לחכמי בדריש כפי שהובאה בכללי דקנקנים לבעל ההשלמה</h1>
<h2>דף לג.</h2>
זאת התשובה השיב הראב"ד ז"ל לחכמי בדריש, (השאלה הזאת הובא בס' תמים דעים סי' קי"ג) נוסחא מס' תמים דעים0— תשובות שאלות לאב המון הרב הגדול ר' אברהם בר' דוד ז"ל אשר השיב ר' אברהם בר' דוד ז"ל לשני מעשים ששאלו לפניו חכמי בדרשי, וזאת התשובה אשר השיב להם. ע"כ. אמר אברהם רוצה אני [להשיב] לשואלים לשמוע ללמוד אך לא לשואלים לנצח [ומנגד לעמוד] כי חכמים המה בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ואם אשיב כדבריהם ישמעו ואם לאו יחדלו, אבל אחד מעיר מזכה את כל העיר, אי אפשר שלא יהיה בכם אחד רוצה ללמוד. ועתה אחל לדבר באזן שומעת, המעשה הא'. שבא גוי בכעס והוציא הברזא מן הכלי ונשפך לארץ, [ונשאל] מן היין הנשאר אם הוא אסור או מותר, אם מותר בהנאה אם בשתיה, ויש בכם מתיר בשתי' מטעם שהוא כזורק מים לטיט שהרי הולך לאבוד, ולדברי זה המתיר אין לנו שפיכת גוי אוסרת אלא מכלי אל כלי, והלא כל המנסכין לע"ז שופכין לפני' בקרקע כענין המזלפין להנאתן ואין לנו אלא מה שנהגו העם, אלא הדרך שיכול לדונו להיתר מפני שהי' בחמתו, ולולא הירושלמי כל מה שאמרנו בגמרא שלנו לא (נויל) [תועיל לנו] להתיר, כי מה שאמרנו במשנה [ס' ע"ב] נטל את החביות וזרקה לבור בחמתו זה הי' מעשה והתירו אפי' אזיל מניה מניה, אולי לא היתה החמה עם בעל הבור, אבל זה שכעס עם בעל היין מי יימר [דלאו] לאנסוכי אכוין [ולאסרי' עלוי' בנסוכי'] והוי לי' כחו ומגעו בכונה, אך המעשה שהביאו בירושלמי [פ"ד הי"א] נראה שכל שהוא בחמתו אינו מנסך דאמרי ארמאה הוי לי' (קופץ) [כדין] בי מעצרתא, פי' מעצרתא דישראל, אתא ישראל זילח בהון חמרי' אתא ארמאה ואייתי (סילתא) [קולתא] ושפכין לגוויה, פי' (שומר) [שימר] ישראל בעל הגת (אייתיר) [יינו] בקופתו של ארמאה ונתנו בכדים שלו בא הגוי וכעס על שנשתמש בקופתו ונטל הכדים שהי' בהם יינו של ישראל ושפכן לבור ואמרו על הגוי, אין הגוי עושה יין נסך בחמתו, הנה זה שהי' הכעס על ישראל בעל היין והתירוהו, והטעם כל שהוא בחמה אינו מנסך. ומכל זה לא ראינו היתר אלא לכחו אבל למגע לא [דלא] גרע מחמרי' דר' יוסי (יהודאי) [בן נהוראי ור' יוסי בן ארזא] דלא הוו ידעי בי' דחמרא [הוא] למאן דשרי בשתי' [נ"ח ע"א] ואפילו הכי מקשה והא קא נגע בי' (בנטלא) ושנינן דקא מוריק אורוקי מכלל דמגעו אפי' שלא בכונת יין אסור [בשתי'] וחמתו במגע (כי ריח יין) [בידיעת יין] לא גרע ממגעו שלא (בכונת) [בידיעת] יין ואסור בשתי', אלא שיש לומר שזה הגוי שכעס על ישראל והוציא הברזא מן הכלי לא נגע אלא בקלוח היוצא עם הוצאת הברזא והוא (נפק) [נצוק], ואם כחו בחמתו אינו אסור כל שכן נצוק (בחמתו) [מחמתו] שלא יאסר דלא עדיף נצוק מכחו ממש ודבר זה הדעת נותנו והשכל מקבלו, והנה זה מותר בשתיה.
המעשה השני ששפך (יין הבדוק לראות) [הע"א מן הברזא לראות אם הי' בו] מים או יין ואחר כך הוציא עליו יין מן החביות. ויש בכם מי שיעלה בדעתו להתיר מפני שאין [היין] הנשאר (בבדוק) [בברזא] נאסר (אלא) מכח שפיכת הגוי אלא משום נצוק, ור"ל כי הכלי הגדול שהוציאו ממנו על אותו היין הוא נצוק בר נצוק. הנה זאת דעת המתיר כתירוצו דרב ששת [ע"ב ע"ב] דאמר כח גוי דרבנן וכי גזור רבנן מאי דנפיק אבראי אבל מאי דלא נפק לבראי לא גזור [רבנן]. ואין הלכה כההיא תירוצא, חדא דדחייה בעלמא הוא ולא מסקנא דמלתא הוא. ועוד דרב ששת כדעת מי שמתיר בנצוק [אמר זה התירוץ וקאמר כל שמתיר בנצוק מתיר בכחו] כל שכן [מי שאוסר בנצוק] שאוסר בכחו מה שבחביות דלא עדיף נצוק מכחו שהרי (נשפך) [נשתכשך] כלו. ועוד דהא רב [ששת ליתא כלל מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי [שם] כי שפיכתו חמרא בי גוים לא תשבקו לגוי לסייעה (בהדיהו) [בהדייכו דלמא שדיתו לי' עלוי' והוי כח גוי ואסור וכי הוי כח הגוי מאי הוי אלא משום דמתסר (חמרא) (בהדיהו) [בידייהו] מאי דאיכא גואי וקא טרח באיסורי הנאה דאי לא מתסר אלא (ב)מאי דנפק לבראי מכי נפיק מאי נפקא לי' מינה, ואי אמרת משום נצוק הוא דמתסר מאי אסורי הנאה איכא [במאי ד]גואי (אלמא) [אלא] ליתא להאי תירוצא דכי אמרה לדעת המתיר בנצוק הוא דאמר כדפרישית (דמי). [ויש מי] שדימה שפיכת (הבדוק) [הברזא] לשפיכת היין [של] ר' יוסי (ב"ר חנינא וכו') [בן נהוראי] (דאמר) [ואמר] שלא נתכוין זה הגוי אלא לראות אם הי' בו יין או מים, ואיך ידע המדמה הזה שלא נתכוין הגוי (לא) לאוסרו עם שפיכתו, ואיך שיער שלא שפך משראה שהוא יין ואם כן הוה לי' כחו בכונה ואסור בהנאה ואוסר מה שבחביות בשתי'. ואי שקילתו קבא דקמחא ואייתיתו קמי רבנן דילן (אמריתו דמשום עירוב הוא דאסור ויהביתו) [(ו)גמריתו דנצוק אוסר משום עירוב ואי יהביתו] חד כובא דמיא בחביתא דחמרא בשעת הגתות כמנהגא דנהיג בהלין אתרוותא לא הוי מתרמי להו (קולי) [הנהו קלקולי] דנצוק מכלים אסורין (בשמעתא) [כשמעתי'] דרב שמואל בר יהודה [ע"ג ע"א] בנפל שם קיתון של מים תחלה. וכן נהגו בכל פרוונצא על פינו (וחכמיהם) [וחברינו] הסכימו (על) [בידינו] ולא בעטו בהוראתנו כאשר הוגד לי עליכם. וכבר בררתי בפי' ע"ז שלי שהנצוק משום עירוב הוא בראיות ברורות. ומי בכם דאמר כחו בכונה שרי בהנאה דלא עדיף ממגעו שלא בכונה לא חש לקמחי' והלא מעצרא זיירא [ס' ע"א] דלשנא בתרא דכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו, ומי איכא מאן דשרי בכחו ואפי' בשתי' אלא לאו בהנאה, ומסקנא דאפי' בכח כחו אסור בהנאה, ומתני' נמי דקתני [ס' ע"ב] מדדו בקנה אסור בשתי' מאי איריא מדדו דלמדידה קא מכוין אפי' בלא מדידה נמי אסור בשתי' ובהנאה מותר. אלא לאו שמע מינה דכחו בכונה אפי' בהנאה נמי אסור. וכן ממעשה דרבא דהנהו שפוכאי דלעיל. ועוד ממעשה דר' יוסי בן נהוראי דכחו הוא ומאן דאסר אסר אפי' בהנאה, ותו לא מידי. (מאן דאבעי ליה בנצוק כיון שהוא אסור בהנאה אם הוא אם לאו) [ומאי דאיבעי לכו דנצוק ביין שאינו אסור בהנאה אם הוא אוסר אם לאו] וידעתי כי נגעה בכם יד הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי המה הגבורים אשר מעולם, אני לא שמעתי (הפי') [הפרש], ומה שהביאו (בגמ') [מגמ'] סיוע לנצוק שהוא אסור מן (המשפך ומצדו) [המשנה (ע"ב ע"א) נטל את המשפך ומדדו] לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדדו לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, האי עכבת יין במאי מתסרא לאו בנצוק, אטו התם משום דהוי נצוק בכליו של גוי מתסר בהנאה והא תנן [כ"ט ע"ב] נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסור ואסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה, ומתני' דהכא לא אפליג בין שהי' (ה)יין בצלוחיתו של נכרי בין שלא הי' בו יין אלמא אסור שתי' עושה יי"נ. וששאלתם מאי דאתי בברזא אסור ומאי דלא אתי בברזא שרי [ס' ע"א] בהנאה קאמר או בשתי', הרב ר' יהודא ברצלוני אמר דאסור ושרי (בשתי') בהנאה קאמר, והרב ר' משה ב"ר יוסף ז"ל מפרש דאסור ושרי (בהנאה) [בשתיה] קאמר. ואני הכרעתי בפירושי כדברי שניהם, יש מקום דמאי דאתי בברזא שהוא אסור בהנאה, ויש מקום שהוא מותר בשתי' וכתוב הוא אצלי. עד כאן לשון התשובה.
<h2>דף ס:</h2>
זאת התשובה השיב הראב"ד ז"ל לחכמי בדריש, (השאלה הזאת הובא בס' תמים דעים סי' קי"ג) נוסחא מס' תמים דעים — תשובות שאלות לאב המון הרב הגדול ר' אברהם בר' דוד ז"ל אשר השיב ר' אברהם בר' דוד ז"ל לשני מעשים ששאלו לפניו חכמי בדרשי, וזאת התשובה אשר השיב להם. ע"כ. אמר אברהם רוצה אני [להשיב] לשואלים לשמוע ללמוד אך לא לשואלים לנצח [ומנגד לעמוד] כי חכמים המה בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ואם אשיב כדבריהם ישמעו ואם לאו יחדלו, אבל אחד מעיר מזכה את כל העיר, אי אפשר שלא יהיה בכם אחד רוצה ללמוד. ועתה אחל לדבר באזן שומעת, המעשה הא'. שבא גוי בכעס והוציא הברזא מן הכלי ונשפך לארץ, [ונשאל] מן היין הנשאר אם הוא אסור או מותר, אם מותר בהנאה אם בשתיה, ויש בכם מתיר בשתי' מטעם שהוא כזורק מים לטיט שהרי הולך לאבוד, ולדברי זה המתיר אין לנו שפיכת גוי אוסרת אלא מכלי אל כלי, והלא כל המנסכין לע"ז שופכין לפני' בקרקע כענין המזלפין להנאתן ואין לנו אלא מה שנהגו העם, אלא הדרך שיכול לדונו להיתר מפני שהי' בחמתו, ולולא הירושלמי כל מה שאמרנו בגמרא שלנו לא (נויל) [תועיל לנו] להתיר, כי מה שאמרנו במשנה [ס' ע"ב] נטל את החביות וזרקה לבור בחמתו זה הי' מעשה והתירו אפי' אזיל מניה מניה, אולי לא היתה החמה עם בעל הבור, אבל זה שכעס עם בעל היין מי יימר [דלאו] לאנסוכי אכוין [ולאסרי' עלוי' בנסוכי'] והוי לי' כחו ומגעו בכונה, אך המעשה שהביאו בירושלמי [פ"ד הי"א] נראה שכל שהוא בחמתו אינו מנסך דאמרי ארמאה הוי לי' (קופץ) [כדין] בי מעצרתא, פי' מעצרתא דישראל, אתא ישראל זילח בהון חמרי' אתא ארמאה ואייתי (סילתא) [קולתא] ושפכין לגוויה, פי' (שומר) [שימר] ישראל בעל הגת (אייתיר) [יינו] בקופתו של ארמאה ונתנו בכדים שלו בא הגוי וכעס על שנשתמש בקופתו ונטל הכדים שהי' בהם יינו של ישראל ושפכן לבור ואמרו על הגוי, אין הגוי עושה יין נסך בחמתו, הנה זה שהי' הכעס על ישראל בעל היין והתירוהו, והטעם כל שהוא בחמה אינו מנסך. ומכל זה לא ראינו היתר אלא לכחו אבל למגע לא [דלא] גרע מחמרי' דר' יוסי (יהודאי) [בן נהוראי ור' יוסי בן ארזא] דלא הוו ידעי בי' דחמרא [הוא] למאן דשרי בשתי' [נ"ח ע"א] ואפילו הכי מקשה והא קא נגע בי' (בנטלא) ושנינן דקא מוריק אורוקי מכלל דמגעו אפי' שלא בכונת יין אסור [בשתי'] וחמתו במגע (כי ריח יין) [בידיעת יין] לא גרע ממגעו שלא (בכונת) [בידיעת] יין ואסור בשתי', אלא שיש לומר שזה הגוי שכעס על ישראל והוציא הברזא מן הכלי לא נגע אלא בקלוח היוצא עם הוצאת הברזא והוא (נפק) [נצוק], ואם כחו בחמתו אינו אסור כל שכן נצוק (בחמתו) [מחמתו] שלא יאסר דלא עדיף נצוק מכחו ממש ודבר זה הדעת נותנו והשכל מקבלו, והנה זה מותר בשתיה.
המעשה השני ששפך (יין הבדוק לראות) [הע"א מן הברזא לראות אם הי' בו] מים או יין ואחר כך הוציא עליו יין מן החביות. ויש בכם מי שיעלה בדעתו להתיר מפני שאין [היין] הנשאר (בבדוק) [בברזא] נאסר (אלא) מכח שפיכת הגוי אלא משום נצוק, ור"ל כי הכלי הגדול שהוציאו ממנו על אותו היין הוא נצוק בר נצוק. הנה זאת דעת המתיר כתירוצו דרב ששת [ע"ב ע"ב] דאמר כח גוי דרבנן וכי גזור רבנן מאי דנפיק אבראי אבל מאי דלא נפק לבראי לא גזור [רבנן]. ואין הלכה כההיא תירוצא, חדא דדחייה בעלמא הוא ולא מסקנא דמלתא הוא. ועוד דרב ששת כדעת מי שמתיר בנצוק [אמר זה התירוץ וקאמר כל שמתיר בנצוק מתיר בכחו] כל שכן [מי שאוסר בנצוק] שאוסר בכחו מה שבחביות דלא עדיף נצוק מכחו שהרי (נשפך) [נשתכשך] כלו. ועוד דהא רב [ששת ליתא כלל מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי [שם] כי שפיכתו חמרא בי גוים לא תשבקו לגוי לסייעה (בהדיהו) [בהדייכו דלמא שדיתו לי' עלוי' והוי כח גוי ואסור וכי הוי כח הגוי מאי הוי אלא משום דמתסר (חמרא) (בהדיהו) [בידייהו] מאי דאיכא גואי וקא טרח באיסורי הנאה דאי לא מתסר אלא (ב)מאי דנפק לבראי מכי נפיק מאי נפקא לי' מינה, ואי אמרת משום נצוק הוא דמתסר מאי אסורי הנאה איכא [במאי ד]גואי (אלמא) [אלא] ליתא להאי תירוצא דכי אמרה לדעת המתיר בנצוק הוא דאמר כדפרישית (דמי). [ויש מי] שדימה שפיכת (הבדוק) [הברזא] לשפיכת היין [של] ר' יוסי (ב"ר חנינא וכו') [בן נהוראי] (דאמר) [ואמר] שלא נתכוין זה הגוי אלא לראות אם הי' בו יין או מים, ואיך ידע המדמה הזה שלא נתכוין הגוי (לא) לאוסרו עם שפיכתו, ואיך שיער שלא שפך משראה שהוא יין ואם כן הוה לי' כחו בכונה ואסור בהנאה ואוסר מה שבחביות בשתי'. ואי שקילתו קבא דקמחא ואייתיתו קמי רבנן דילן (אמריתו דמשום עירוב הוא דאסור ויהביתו) [(ו)גמריתו דנצוק אוסר משום עירוב ואי יהביתו] חד כובא דמיא בחביתא דחמרא בשעת הגתות כמנהגא דנהיג בהלין אתרוותא לא הוי מתרמי להו (קולי) [הנהו קלקולי] דנצוק מכלים אסורין (בשמעתא) [כשמעתי'] דרב שמואל בר יהודה [ע"ג ע"א] בנפל שם קיתון של מים תחלה. וכן נהגו בכל פרוונצא על פינו (וחכמיהם) [וחברינו] הסכימו (על) [בידינו] ולא בעטו בהוראתנו כאשר הוגד לי עליכם. וכבר בררתי בפי' ע"ז שלי שהנצוק משום עירוב הוא בראיות ברורות. ומי בכם דאמר כחו בכונה שרי בהנאה דלא עדיף ממגעו שלא בכונה לא חש לקמחי' והלא מעצרא זיירא [ס' ע"א] דלשנא בתרא דכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו, ומי איכא מאן דשרי בכחו ואפי' בשתי' אלא לאו בהנאה, ומסקנא דאפי' בכח כחו אסור בהנאה, ומתני' נמי דקתני [ס' ע"ב] מדדו בקנה אסור בשתי' מאי איריא מדדו דלמדידה קא מכוין אפי' בלא מדידה נמי אסור בשתי' ובהנאה מותר. אלא לאו שמע מינה דכחו בכונה אפי' בהנאה נמי אסור. וכן ממעשה דרבא דהנהו שפוכאי דלעיל. ועוד ממעשה דר' יוסי בן נהוראי דכחו הוא ומאן דאסר אסר אפי' בהנאה, ותו לא מידי. (מאן דאבעי ליה בנצוק כיון שהוא אסור בהנאה אם הוא אם לאו) [ומאי דאיבעי לכו דנצוק ביין שאינו אסור בהנאה אם הוא אוסר אם לאו] וידעתי כי נגעה בכם יד הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי המה הגבורים אשר מעולם, אני לא שמעתי (הפי') [הפרש], ומה שהביאו (בגמ') [מגמ'] סיוע לנצוק שהוא אסור מן (המשפך ומצדו) [המשנה (ע"ב ע"א) נטל את המשפך ומדדו] לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדדו לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, האי עכבת יין במאי מתסרא לאו בנצוק, אטו התם משום דהוי נצוק בכליו של גוי מתסר בהנאה והא תנן [כ"ט ע"ב] נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסור ואסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה, ומתני' דהכא לא אפליג בין שהי' (ה)יין בצלוחיתו של נכרי בין שלא הי' בו יין אלמא אסור שתי' עושה יי"נ. וששאלתם מאי דאתי בברזא אסור ומאי דלא אתי בברזא שרי [ס' ע"א] בהנאה קאמר או בשתי', הרב ר' יהודא ברצלוני אמר דאסור ושרי (בשתי') בהנאה קאמר, והרב ר' משה ב"ר יוסף ז"ל מפרש דאסור ושרי (בהנאה) [בשתיה] קאמר. ואני הכרעתי בפירושי כדברי שניהם, יש מקום דמאי דאתי בברזא שהוא אסור בהנאה, ויש מקום שהוא מותר בשתי' וכתוב הוא אצלי. עד כאן לשון התשובה.
<h2>דף עב:</h2>
זאת התשובה השיב הראב"ד ז"ל לחכמי בדריש, (השאלה הזאת הובא בס' תמים דעים סי' קי"ג) נוסחא מס' תמים דעים — תשובות שאלות לאב המון הרב הגדול ר' אברהם בר' דוד ז"ל אשר השיב ר' אברהם בר' דוד ז"ל לשני מעשים ששאלו לפניו חכמי בדרשי, וזאת התשובה אשר השיב להם. ע"כ. אמר אברהם רוצה אני [להשיב] לשואלים לשמוע ללמוד אך לא לשואלים לנצח [ומנגד לעמוד] כי חכמים המה בעיניהם ונגד פניהם נבונים, ואם אשיב כדבריהם ישמעו ואם לאו יחדלו, אבל אחד מעיר מזכה את כל העיר, אי אפשר שלא יהיה בכם אחד רוצה ללמוד. ועתה אחל לדבר באזן שומעת, המעשה הא'. שבא גוי בכעס והוציא הברזא מן הכלי ונשפך לארץ, [ונשאל] מן היין הנשאר אם הוא אסור או מותר, אם מותר בהנאה אם בשתיה, ויש בכם מתיר בשתי' מטעם שהוא כזורק מים לטיט שהרי הולך לאבוד, ולדברי זה המתיר אין לנו שפיכת גוי אוסרת אלא מכלי אל כלי, והלא כל המנסכין לע"ז שופכין לפני' בקרקע כענין המזלפין להנאתן ואין לנו אלא מה שנהגו העם, אלא הדרך שיכול לדונו להיתר מפני שהי' בחמתו, ולולא הירושלמי כל מה שאמרנו בגמרא שלנו לא (נויל) [תועיל לנו] להתיר, כי מה שאמרנו במשנה [ס' ע"ב] נטל את החביות וזרקה לבור בחמתו זה הי' מעשה והתירו אפי' אזיל מניה מניה, אולי לא היתה החמה עם בעל הבור, אבל זה שכעס עם בעל היין מי יימר [דלאו] לאנסוכי אכוין [ולאסרי' עלוי' בנסוכי'] והוי לי' כחו ומגעו בכונה, אך המעשה שהביאו בירושלמי [פ"ד הי"א] נראה שכל שהוא בחמתו אינו מנסך דאמרי ארמאה הוי לי' (קופץ) [כדין] בי מעצרתא, פי' מעצרתא דישראל, אתא ישראל זילח בהון חמרי' אתא ארמאה ואייתי (סילתא) [קולתא] ושפכין לגוויה, פי' (שומר) [שימר] ישראל בעל הגת (אייתיר) [יינו] בקופתו של ארמאה ונתנו בכדים שלו בא הגוי וכעס על שנשתמש בקופתו ונטל הכדים שהי' בהם יינו של ישראל ושפכן לבור ואמרו על הגוי, אין הגוי עושה יין נסך בחמתו, הנה זה שהי' הכעס על ישראל בעל היין והתירוהו, והטעם כל שהוא בחמה אינו מנסך. ומכל זה לא ראינו היתר אלא לכחו אבל למגע לא [דלא] גרע מחמרי' דר' יוסי (יהודאי) [בן נהוראי ור' יוסי בן ארזא] דלא הוו ידעי בי' דחמרא [הוא] למאן דשרי בשתי' [נ"ח ע"א] ואפילו הכי מקשה והא קא נגע בי' (בנטלא) ושנינן דקא מוריק אורוקי מכלל דמגעו אפי' שלא בכונת יין אסור [בשתי'] וחמתו במגע (כי ריח יין) [בידיעת יין] לא גרע ממגעו שלא (בכונת) [בידיעת] יין ואסור בשתי', אלא שיש לומר שזה הגוי שכעס על ישראל והוציא הברזא מן הכלי לא נגע אלא בקלוח היוצא עם הוצאת הברזא והוא (נפק) [נצוק], ואם כחו בחמתו אינו אסור כל שכן נצוק (בחמתו) [מחמתו] שלא יאסר דלא עדיף נצוק מכחו ממש ודבר זה הדעת נותנו והשכל מקבלו, והנה זה מותר בשתיה.
המעשה השני ששפך (יין הבדוק לראות) [הע"א מן הברזא לראות אם הי' בו] מים או יין ואחר כך הוציא עליו יין מן החביות. ויש בכם מי שיעלה בדעתו להתיר מפני שאין [היין] הנשאר (בבדוק) [בברזא] נאסר (אלא) מכח שפיכת הגוי אלא משום נצוק, ור"ל כי הכלי הגדול שהוציאו ממנו על אותו היין הוא נצוק בר נצוק. הנה זאת דעת המתיר כתירוצו דרב ששת [ע"ב ע"ב] דאמר כח גוי דרבנן וכי גזור רבנן מאי דנפיק אבראי אבל מאי דלא נפק לבראי לא גזור [רבנן]. ואין הלכה כההיא תירוצא, חדא דדחייה בעלמא הוא ולא מסקנא דמלתא הוא. ועוד דרב ששת כדעת מי שמתיר בנצוק [אמר זה התירוץ וקאמר כל שמתיר בנצוק מתיר בכחו] כל שכן [מי שאוסר בנצוק] שאוסר בכחו מה שבחביות דלא עדיף נצוק מכחו שהרי (נשפך) [נשתכשך] כלו. ועוד דהא רב [ששת ליתא כלל מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי [שם] כי שפיכתו חמרא בי גוים לא תשבקו לגוי לסייעה (בהדיהו) [בהדייכו דלמא שדיתו לי' עלוי' והוי כח גוי ואסור וכי הוי כח הגוי מאי הוי אלא משום דמתסר (חמרא) (בהדיהו) [בידייהו] מאי דאיכא גואי וקא טרח באיסורי הנאה דאי לא מתסר אלא (ב)מאי דנפק לבראי מכי נפיק מאי נפקא לי' מינה, ואי אמרת משום נצוק הוא דמתסר מאי אסורי הנאה איכא [במאי ד]גואי (אלמא) [אלא] ליתא להאי תירוצא דכי אמרה לדעת המתיר בנצוק הוא דאמר כדפרישית (דמי). [ויש מי] שדימה שפיכת (הבדוק) [הברזא] לשפיכת היין [של] ר' יוסי (ב"ר חנינא וכו') [בן נהוראי] (דאמר) [ואמר] שלא נתכוין זה הגוי אלא לראות אם הי' בו יין או מים, ואיך ידע המדמה הזה שלא נתכוין הגוי (לא) לאוסרו עם שפיכתו, ואיך שיער שלא שפך משראה שהוא יין ואם כן הוה לי' כחו בכונה ואסור בהנאה ואוסר מה שבחביות בשתי'. ואי שקילתו קבא דקמחא ואייתיתו קמי רבנן דילן (אמריתו דמשום עירוב הוא דאסור ויהביתו) [(ו)גמריתו דנצוק אוסר משום עירוב ואי יהביתו] חד כובא דמיא בחביתא דחמרא בשעת הגתות כמנהגא דנהיג בהלין אתרוותא לא הוי מתרמי להו (קולי) [הנהו קלקולי] דנצוק מכלים אסורין (בשמעתא) [כשמעתי'] דרב שמואל בר יהודה [ע"ג ע"א] בנפל שם קיתון של מים תחלה. וכן נהגו בכל פרוונצא על פינו (וחכמיהם) [וחברינו] הסכימו (על) [בידינו] ולא בעטו בהוראתנו כאשר הוגד לי עליכם. וכבר בררתי בפי' ע"ז שלי שהנצוק משום עירוב הוא בראיות ברורות. ומי בכם דאמר כחו בכונה שרי בהנאה דלא עדיף ממגעו שלא בכונה לא חש לקמחי' והלא מעצרא זיירא [ס' ע"א] דלשנא בתרא דכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו, ומי איכא מאן דשרי בכחו ואפי' בשתי' אלא לאו בהנאה, ומסקנא דאפי' בכח כחו אסור בהנאה, ומתני' נמי דקתני [ס' ע"ב] מדדו בקנה אסור בשתי' מאי איריא מדדו דלמדידה קא מכוין אפי' בלא מדידה נמי אסור בשתי' ובהנאה מותר. אלא לאו שמע מינה דכחו בכונה אפי' בהנאה נמי אסור. וכן ממעשה דרבא דהנהו שפוכאי דלעיל. ועוד ממעשה דר' יוסי בן נהוראי דכחו הוא ומאן דאסר אסר אפי' בהנאה, ותו לא מידי. (מאן דאבעי ליה בנצוק כיון שהוא אסור בהנאה אם הוא אם לאו) [ומאי דאיבעי לכו דנצוק ביין שאינו אסור בהנאה אם הוא אוסר אם לאו] וידעתי כי נגעה בכם יד הצרפתים החדשים החושבים בלבם כי המה הגבורים אשר מעולם, אני לא שמעתי (הפי') [הפרש], ומה שהביאו (בגמ') [מגמ'] סיוע לנצוק שהוא אסור מן (המשפך ומצדו) [המשנה (ע"ב ע"א) נטל את המשפך ומדדו] לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדדו לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, האי עכבת יין במאי מתסרא לאו בנצוק, אטו התם משום דהוי נצוק בכליו של גוי מתסר בהנאה והא תנן [כ"ט ע"ב] נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם אסור ואסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין אסורן אסור הנאה, ומתני' דהכא לא אפליג בין שהי' (ה)יין בצלוחיתו של נכרי בין שלא הי' בו יין אלמא אסור שתי' עושה יי"נ. וששאלתם מאי דאתי בברזא אסור ומאי דלא אתי בברזא שרי [ס' ע"א] בהנאה קאמר או בשתי', הרב ר' יהודא ברצלוני אמר דאסור ושרי (בשתי') בהנאה קאמר, והרב ר' משה ב"ר יוסף ז"ל מפרש דאסור ושרי (בהנאה) [בשתיה] קאמר. ואני הכרעתי בפירושי כדברי שניהם, יש מקום דמאי דאתי בברזא שהוא אסור בהנאה, ויש מקום שהוא מותר בשתי' וכתוב הוא אצלי. עד כאן לשון התשובה.
